היא:
"אני אלופה"
"איזו ספורטאית אני"
"איזה שרירים יש לי ברגליים"
הוא:
"איזה דרעק"
"אין לי כוח"
"אני לא משהו בכלל"
שניהם באותו גיל (סביב 90), אבל החוויה שלהם בתרגול היא כל כך שונה שגורמת לי לתהות כמה התפיסה שלנו לגבי עצמנו והאמונה שאנחנו מסוגלים (self efficacy) משמעותית הן למוטיבציה שלנו לאתגר את עצמו, והן לחוויה שלנו בזמן אתגר.
מחשבות אלו גורמות לי לחשוב עד כמה המילים והמנטרות שאנחנו אומרים לעצמו אולי יכתיבו במידה מסויימת איך נזדקן.
היא תמיד תפרגן לעצמה, תתפעל מכמה כוח יש לה, גם כשהיא לא ממש תצליח היא תגיד לעצמה כל הכבוד. היא תתרגל בבית, תבשל, תעשה קניות, תספר לי מה היא עושה ומה היא זוכרת מתוך רפרטואר התרגילים שאנחנו עושות יחד.
הוא לעומת זאת, לא משנה אם אתן לו תרגיל שקל או מאתגר אותו הוא תמיד ידבר עליו בצורה שלילית, "אני עייף", "אני לא משהו", "אני עם רגל בקבר".
הוא לעולם לא יעשה תרגילים בבית לא משנה כמה הם פשוטים, כמה שהוא מבין שזה משמעותי לו לתפקוד ולחוויה היומיומית. ובעקביות יחזור על זה שהדבר הכי טוב זה שהוא "מעדיף לישון. לנוח ולא לעשות כלום זה הכי טוב לי". שהמטפל ינעל לו את הנעליים.
אז אני שואלת אתכם, איזה אדם הייתם רוצים להיות?
זה שמוותר לעצמו, שמרים ידיים שלא מנסה אפילו כי "בשביל מה", שנגעל מעצמו מחוסר האונים
או
זה שמפרגן לעצמו על כל הצלחה, וגם על כל ניסיון (גם אם לא היה מוצלח במיוחד), שלא מפחד לנסות להתגבר על מהמורות.
